החלטה בתיק בש"פ 4258/11

1.       מונח לפניי ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא) במ"ת 35560-03-11 מיום 5.5.2011, אשר על פיה הוארך מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

2.       נגד העורר הוגש לבית-המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום המכיל שני אישומים, המייחס לו ביצוע עבירות של ניסיון רצח, לפי סעיף 305 (1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירות בנשק (החזקה ונשיאה), לפי סעיף 144(א) ו-(ב) לחוק העונשין; כליאת שווא, עבירה לפי סעיף 377 רישא לחוק העונשין ועבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

לפי הנטען באישום הראשון, העורר הוא בעלה לשעבר של כוכבה תבל אבוטבול (להלן: המתלוננת) ולהם מספר ילדים, ביניהם צ'רלי אבוטבול (להלן: המתלונן). בין העורר למתלוננים נתגלע סכסוך על רקע חשדו שהמתלוננת מנהלת קשר רומנטי עם אחר והמתלונן תומך בה כלכלית. בין החודשים דצמבר 2010 - פברואר 2011, במשך כחודשיים, כלא העורר את המתלוננת בבית. במחצית הראשונה של חודש פברואר 2011, לאחר שעזבה המתלוננת את הבית, איים העורר על המתלוננים שיפגע בהם. בתאריך 16.2.2011, בשעות הערב המאוחרות, דרש העורר מילדיו, לרבות המתלונן, שיעזבו לאלתר את הבית. בהמשך, כך נטען, הגיע העורר לביתו של המתלונן (המצוי ביחידה סמוכה לביתו של העורר) כשהוא מצויד באקדח מסוג ברטה בקוטר 9 מ"מ קצר, אותו החזיק ונשא שלא כדין (להלן: האקדח), טעון בכדורים בקוטר 7.65 מ"מ. במהלך ויכוח עם המתלונן, שלף העורר את האקדח והצמידו לראשו של המתלונן, דרך אותו וניסה לבצע ירי, אולם לא צלח בכך. העורר ניסה שוב לדרוך את האקדח ולבצע ירי, אולם כשל בשנית. בשלב זה, הגיעו למקום בני משפחה נוספים שהצליחו להשתלט על העורר ולנטרלו. 

על פי הנטען באישום השני, בתאריך 28.2.2011, בשעות הערב, משנודע לעורר שהמתלוננים עורכים מסיבה בבית קרובי משפחה בבנימינה, התקשר למתלוננת, קילל אותה ודרש ממנה לעזוב את המקום. הוא איים עליה שיבוא למקום "לפרק אותה" ואת המתלונן וכי ירצח אותה ואת הילדים. המתלוננים וארוסתו של המתלונן נמלטו לבית הסבתא הסמוך והסתגרו בביתה. בהמשך, הגיע העורר לבית קרובי המשפחה, כשהוא מצויד באקדח כמתואר באישום הראשון, טעון בכדורים בקוטר 7.65 מ"מ וכן במחסנית ובה כדורים בקוטר 7.65 מ"מ. משהוברר לו כי המתלוננים אינם בבית קרובי המשפחה, התקדם לכיוון בית הסבתא כשהוא משתולל, מקלל ומאיים לפגוע במתלוננים. העורר ניסה לפרוץ את דלת הבית בבעיטה ולפתוח את החלון. הוא שלף את האקדח, דרך אותו וניסה לבצע ירי אולם לא הצליח לירות. על פי הנטען, קרוב משפחה נאבק עימו עד שלבסוף הצליח ליטול מידיו את האקדח.

3.         בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בחיפה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, אשר נתקבלה.

בהחלטתו מיום 5.5.2011, קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לעורר. בהתייחס לטענות שהעלה העורר לפיהן בוצעו בעניינו מחדלי חקירה, לא מצא בית המשפט כי יש באותם מחדלים עליהם הצביע "לשנות בשלב זה של ההליך". נקבע, כי מקומן של טענות אלו להיות מועלות במסגרת ההליך העיקרי ואין בהן לפגוע בראיות לכאורה המייחסות אשמה לעורר. זאת, הואיל וחלקן של הטענות נסמך על סתירות בגרסאות העדים לאירוע וחלקן נסמך על השערות שיש בהן לעורר "לכל היותר" ספק, כאשר בשלב המעצר המבחן הוא הפוטנצייאל הגולמי שבראיות ולא הצלבתן עם אחרות. בית המשפט מנה את הראיות לכאורה שגובשו נגד העורר, בין היתר: הודעות המתלוננים והודעות העדים להתרחשויות; ראיות אובייקטיביות בדמות הימצאותה של התחמושת שנפלטה לכאורה מאקדח שהיה ברשות העורר בעת האירוע הראשון ועובדת הימצאותו של העורר הלא שנויה במחלוקת בבנימינה בזמן האירוע השני.

בית המשפט התייחס לטענות העורר ביחס לסתירות לכאורה הקיימות בהודעות העדים לאירועים, וכך פסק:

"לא מצאתי שיש בסתירות שמנו, להביא לכרסום ממשי בראיות לכאורה, שכן בשלב המעצר אין בימ"ש נדרש לשאלות של מהימנות עדים או למשקל העדויות אלא אם מדובר בפירכות מהותיות וגלויות לעין המצביעות על כרסום ממשי בקיומן של ראיות לכאורה. בעוד שבמקרה שבפניי לא מצאתי פירכות ממשיות בחומר הראיות. אומנם יש שוני בין הגרסאות שניתנו בהודעות המשטרתיות השונות, ברם אין בשוני זה להצביע על סתירה מהותית ביניהן" (עמ' 7 להחלטה).

נוסף על כך, דחה בית המשפט את טענת העורר כי נרקמה עלילה נגדו בגין בקשתו שבני המשפחה יפנו עצמם מהבית. באשר לאישום השני, קבע בית המשפט המחוזי כי גרסתו של העורר תתקשה לעמוד מול עדויות העדים להתרחשות.

עוד נקבע, כי מעשיו האלימים של העורר מלמדים על "מסוכנות רבתית", ממשית וברורה, בשים לב לנסיבות המקרה, כלפי הציבור בכלל וכלפי המתלוננים והעדים בפרט. מסוכנות זו מתחדדת עוד יותר לנוכח המניע של המעשים. כפי שצוין, "מעשים אלו מצביעים, על הקנאה ואובססיה שפיתח המשיב (העורר) כלפי המתלוננת. רגשות אלו, ככלל שוללת מימד היגיון ואיזון, מבני אדם, ויכולות להוביל בנקל למעשי אלימות חמורים, כפי שלכאורה המשיב (העורר) ניסה לעשות". בנסיבות העניין, נקבע, אין מקום לשקול שחרורו של העורר לחלופת מעצר. הודגש, כי במקרה דנא לא תהיינה חלופות ראויות מכיוון שהעורר הוא מסוכן לכל אדם ועלול לתקוף ולו רק מחמת הזעם. משכך, נקבע, אין צורך אף לבחון חלופת מעצר קונקרטית. 

4.       מכאן הערר שבפניי.

עיקר טענת העורר הוא, כי שגה בית-משפט קמא עת קבע כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירת ניסיון לרצח וכליאת שווא מושא האישום הראשון ועבירת ניסיון לרצח והחזקת נשק מושא האישום השני, תוך התעלמות מה"כרסום הממשי" ביחס ליתר העבירות המיוחסות לו. כמו-כן, טעה בית המשפט בקביעתו כי לא ניתן לשקול את שחרורו לחלופת מעצר. העורר חוזר על טענותיו לפיהן מדובר בעדות קרובים המעידים "בלשון אחת" נגדו בגין סכסוך שנפל ביניהם, וכי נפלו מחדלים בחקירתו. מנגד, סבורה המשיבה כי עיון היטב בחומר מלמד כי קיימות ראיות לכאורה בעוצמה מספקת המצדיקה דחיית הערר.

5.       בבוא בית המשפט להחליט אם להורות על מעצרו של נאשם, עליו לשקול את הנסיבות הכוללות של המקרה המונח לפניו. מטבע הדברים, ניתן לצפות שבאי כוח הצדדים יצביעו על נקודות חוזקה, כל אחד לכיוונו. בסופו של דבר, המבחן הוא משולב. כך, למשל, יש לשקלל את מבחן העושה והמעשה, העבירה ונסיבותיה, עוצמת עילות המעצר והראיות לכאורה ומעל לכל - מצוות המחוקק היא לתור אחר חלופת מעצר, אם זו אכן בנמצא, אשר בכוחה להשיג את מטרות המעצר (ראו בש"פ 4418/10 טאה נ' מ"י (20.6.2010)).

          בשלב המעצר מתבקש בית המשפט לבחון קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה. לאמור; ראיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט יבסס את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר. על כן, בשלב זה, אין בית המשפט בוחן האם הראיות מוכיחות את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר אלא רק את הכוח ההוכחתי הפוטנצייאלי האצור בחומר החקירה (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מ"י, פד"י נ(2) 133). הסניגור העלה טענות שאכן מיטיבים עם עמדתו של מרשו. הוא הציג קו הגנה סדור ובעל היגיון מסוים. ברם, התמיהות אותן העלה, כמו גם הסתירות עליהן הצביע, מניחים לכאורה תשתית הנוטה לכיוונו של "הספק הסביר" בדבר הרשעת הנאשם, אך כוחה של תשתית זו, במקרה דנא, אינה מסירה את קיומו של "הסיכוי הסביר" להרשעה. נפקות הדברים היא שלושה. האחד, משקלן הסופי של הסתייגויות הסניגור יתברר בהליך העיקרי. השני, התביעה עברה את המשוכה הראייתית המוטלת עליה, בשלב זה, ולכן ניתן להיעתר לבקשת המעצר. השלישי, שיקולים נוספים כגון טיב עילת המעצר, המסוכנות של העורר וקיומה של חלופת מעצר, עשויים להטות את כף ההכרעה. 

האישום הראשון

באשר לאישום הראשון, עומדות נגד העורר 2 עדויות של בנו (הוא המתלונן) וארוסתו, לפיהן הוא כיוון את האקדח לראשו של הראשון (ראו הודעת הארוסה מיום 2.3.11, עמ' 2-3; הודעת המתלונן מיום 1.3.11, בעמ' 2). אלו הן ראיות פוזיטיביות. לכך יש להוסיף, את הודעתה המפלילה של בתו זהירה, כי העורר אביה מסר לה לאחר האירוע ש"הבן זונה הזה הוא לא הטעין לי את האקדח טוב אני הייתי הורג אותו...ויש לו מזל הייתי הורג אותו" (ראו הודעתה מיום 2.3.11, בעמ' 2). העורר משיג על מהימנות ההודעות בנימוק שמקורן בעשיית קנוניה נגדו בגין סכסוך שפרץ בינו לבין בנו. ברם, מידת המשקל שיש ליתן להודעות אלו ובחינת מהימנותן היא מלאכת הערכאה המבררת, אשר כמובן תסתייע בכלי של החקירה הנגדית את העדים הרלוונטיים.

          זאת ועוד. בחיפוש שערכה המשטרה בדירה, נמצא באזור דלת הכניסה כדור בקוטר 7.65 מ"מ. בית המשפט המחוזי ציין כי בהתאם לחוות הדעת של מעבדת הנשק, על הכדור נמצאו סימנים המצביעים שהכדור נפלט מהאקדח שנתפס לכאורה ברשות העורר. הסניגור הדגיש כי על פי חוות הדעת לא נמצא על גבי פיקת הכדור סימן נקירה. ברם, אין בדבר לשלול את דבר ניסיונו לכאורה של העורר לפגוע בבנו תוך שהוא מכוון לראשו את האקדח כפי שנצפה ואת עצם פליטת הכדור מאקדחו שלו, במהלך המעשה. אי הבהירות באשר לשמיעתה של ארוסת בנו שנכחה באירוע או אי שמיעתו של הבן את הנקירה של האקדח שכוון לרקתו, אין בהן בהכרח לתמוך בקו שהציג הסניגור לפיו לא היה ניסיון מצד העורר לירות בנשק. השאלה אם הכדור "הושתל" במקום ואם לאו - הן במסגרת האישום הראשון והן במסגרת האישום השני - אף היא ראויה להתברר במהלך התיק העיקרי. כך גם באשר לאפשרויות אותן מעלה הסניגור במצב בו היו מנסים לירות באמצעות אותו אקדח 9 מ"מ כדורים בקליבר 7.65 מ"מ, אפשרות שלטענתו לא נבחנה ע"י המומחה מטעם המשיבה.

באשר לעבירת כליאת שווא, לא מצאתי מקום להידרש לבחינת התשתית הראייתית המונחת ביסודה אל מול קו ההגנה הסדור שהציג ב"כ העורר, שעה שבית המשפט המחוזי לא התבסס עליה לצורך החלטתו לעצור את העורר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו. מהאמור, עולה איפוא כי קיימות ראיות לכאורה במידה המספקת לצורך מעצר עד תום ההליכים כי העורר ביצע לכאורה עבירה של ניסיון רצח, עבירת נשק ואיומים על פי הנטען באישום הראשון.   

האישום השני